אחרי שהחלטנו לעשות יותר קמפינג בטבע, העברנו לילה באוהל כשבחוץ גשום וקר, וליערה התחילו בעיות רציניות בבטן. בבוקר קמנו, ארזנו, ולקחנו טרמפ לגסטהאוס הסביר הקרוב ביותר, בעיירה טוקטוגול.
אזמט וגוקה מארחים מטיילים בבית שלהם, שכבר הפך לסוג של גסטהאוס מרוב פופולריות. אזמט הוא סוכן טיולים, מארגן טיולי ג'יפים בקירגיזסטן וטג'יקיסטן. גוקה הצטרפה אליו כעוזרת מטבח באחד הטיולים, עם קבוצה גדולה של ישראלים. היא התלוננה שהישראלים אנשים קשים. מתעקשים לישון במלונות יוקרה (אין כאלה…), דורשים להשתמש במים מינרליים כדי להישטף אחרי מעיינות חמים, ומסרבים לאכול את בשר הסוס היקר שהוגש להם במסעדה הכי טובה במדינה. היא הצליחה ללמוד קצת עברית, בעקבות מה שהישראלים כל הזמן צעקו: "כן" ו-"איפה הטלפון שלי?".
יום גשם מנוצל למנוחה, הבראה ותיקון האופניים. מסתבר שהדיסק של המעצור האחורי קצת התעקם, ובגלל זה הוא חורק. אחרי צפייה בכמה סרטוני הסבר ביוטיוב, הצלחנו ליישר אותו בחזרה. גם הבנזיניה דורשת קצת יחס, דווקא כשאנחנו צריכים אותה להכנת דייסות אורז מפנקות כנגד בעיות הבטן. אחרי שעתיים של התעסקות, ועם ידיים שחורות במיוחד, היא חוזרת לתפקוד. העיירה טוקטוגול הפכה למקום מושלם למנוחה, עם גסטהאוס נוח וחם, מקלחת מדהימה, שוק עשיר בדברים ומסעדה טובה.
אחר הצהריים יצאנו לסיבוב בשוק. נקלענו להתקהלות בכיכר המרכזית. במה, סוג של מופע כשרונות צעירים, עם מוסיקה, ריקודים של ילדות ונאומים של ראש העיר. אחר כך גילינו שאלו חגיגות 4 שנים להכרזת טוקטוגול כעיר. גולת הכותרת – מרים משקולות שזכה באולימפיאדה בריו במדליית ארד, היחידה של קירגיזסטן, הוא יליד העיר. בקדמת הבמה הונחו משקולות ענקיות. חיכינו הרבה זמן כדי לראות אותו מרים אותן, אבל הנאומים של ראש העיר, מפקד המשטרה וראש המחוז שברו אותנו. הריקודים של קבוצות הבנות ונגינה על כלי המיתר הקירגיזים היו מקסימים ומצחיקים. חצי מהזמן היה אפשר להסתכל רק על הקהל, תווי הפנים המיוחדים של זקני העיר, לבושים בתלבושות הקירגיזיות המסורתיות, מופע בפני עצמו.
באינטרנט היה כתוב שטוקטוגול ידועה בגלידה שלה. זה היה הזוי מידי כדי להיות נכון. אחרי הרבה חיפושים, גילינו מה הכוונה. הגלידריה המפוארת והמדוברת התגלתה כדוכן קטן עם מכונה כמו במקדולנדס. התעקשתי (דרור) לנסות את הגלידה, ובכך הצטרפתי למעגל הסובלים מבעיות עיכול.
***
למחרת, התלבטות ארוכה איך ולאן להמשיך הובילה להחלטה לרדת מהכביש הראשי לבישקק ולרכב מערבה בתוך עמק, מבלי לדעת בוודאות מה מצפה לנו. זה הפך לרכיבה נעימה מאוד, שלושה ימים של מזג אוויר טוב הלוך וחזור, עם נוף יפה וכפרים קטנים לאורך הדרך. העמק נמתח בין שני רכסי הרים גבוהים, וככל שטיפסנו יכולנו לראות את מאגר המים הטורקיזיים של טוקטוגול מתרחק מאחורינו. לצד הכביש הצר החלו פרחים וצמחייה חדשה, עדרי צאן ובקר, רועים על סוסים מובילים את העדר ומברכים אותנו לשלום. החיים הקירגיזיים – בסרט נע של רכיבה נעימה ושקטה. עוצרים לבשל קצת אורז, להרגיע את הבטן, וחבורה של ילדים סקרניים מגיעים לבדוק מי אנחנו. בכניסה לכפר עוצרת אותנו אישה ואומרת "ברוכים הבאים לכפר שלי!".
לילה ראשון העברנו באוהל, והפעם היה מוצלח יותר, למרות הקור והחשיכה שיורדת מוקדם. קמנו לשכבת טל קפואה, ויצאנו בהתלהבות לרכיבה בהמשך העמק.
בקצה העלייה בעמק, כשהדרך התחילה להיות תלולה וצרה, הופיע מישהו על סוס. שאלנו אותו על המצב של מעבר ההרים בהמשך, סתם מתוך סקרנות. "קולודנא, סנק, נייט", הן המילים שהבנו מתוך שטף הדיבור שלו. שלג, קר, ומה נסגר איתכם. הסתובבנו לחזור (נשבעים שזאת הייתה הכוונה המקורית), הבחור השיג אותנו, ולפני שהבנו מה קורה מצאנו את עצמנו בסלון שלו, עם תה, מרק חם, וצידה של תפוחים ולחם מטוגן לדרך.
רכבנו עוד קצת, הפעם במטרה למצוא מקום להתארח. אחרי קצת חיפושים וכמה סירובים התמקמנו אצל זוג חמוד. בזמן שהבעל יצא לאסוף את הפרות, האישה שמה על יערה מטפחת ראש לבנה, עברה איתנו על כל התמונות המשפחתיות שלה, ושמחה מאוד לגלות שיערה מוזיקאית. מסתבר שגם היא למדה חליל כשהייתה קטנה. היא שלפה חוברות תווים ישנות, והתחילה לשיר לצלילי החליל. מדהים כמה המוזיקה מצליחה לחצות מגבלות של שפה. חווית האירוח של קירגיזסטן מאוד מיוחדת ונעימה, אנחנו אסירי תודה להזדמנויות שלנו להכיר מקרוב את האנשים, לדבר איתם עד כמה שהצלחנו, ותמיד לקבל חיבוק וברכות מרגשות שאנחנו לא ממש מבינים להמשך הדרך.
בדרך חזרה גילינו שמבנה נטוש וגדול שראינו לפני יומיים הפך היום לשוק בקר. עזים, כבשים, פרות וסוסים הצטופפו קשורים זה לזה. מסתבר שאיכות הכבשים לא נמדדת פה לפי משקל, אלא באמצעות מישוש וצביטה של התחת המקפץ שלהם. עוד מסתבר שאפשר להכניס עשר כבשים לתוך מכונית לאדא קטנה, חצי מהם בבגז' והשאר במושב האחורי.
***
בחזרה בגסטהאוס בטוקטוגול פגשנו את אדריאנו ושטפי, זוג שוויצרי שהגיע לכאן ברכיבה. כיף לפגוש רוכבים נוספים. העברנו ערב בשיחה ממושכת, שיתוף חוויות מהדרך, וביקורים חוזרים במסעדה שבמרכז השוק. הם תיכננו להמשיך ברכיבה צפונה לבישקק, דרך מעברי ההרים שאנחנו תכננו לדלג עליהם באמצעות טרמפ. אבל נוכחות של אנשים נוספים עושה את שלה, וההזמנה להצטרף אליהם לרכיבה נשמעה עדיפה בהרבה על בילוי ממושך בבישקק. אז אחרי עוד קצת התלבטות החלטנו לבקש גם אנחנו ארוחת בוקר מוקדמת, ולצאת כולם ביחד לרכיבה של 65 ק"מ בעלייה, טיפוס של 2,000 מטר למעבר ההרים הגבוה.
***
אז התחלנו לטפס. נחמד לראות עוד אופניים לפניך או אחריך ברכיבה, וזה נותן מוטיבציה להמשיך. על הכביש נדרש פחות מאמץ בעלייה מאשר המאמץ שנדרש על דרכי העפר בהן רכבנו עד כאן, וגם כמות התנועה של כלי הרכב הייתה סבירה. לאט לאט התחלנו להרגיש את ההתקדמות, האזורים המושלגים של ההרים התקרבו והעמק נהיה צר. לצד הכביש דוכנים של דבש מקומי, חיכינו למצוא צנצנת קטנה מספיק וקנינו לעצמנו קצת. מזג האוויר התנדנד, ומידי פעם שלג עדין התחיל לרדת. הזוג משוויץ התכוון לעשות את כל העלייה ביום אחד, וכל כמה זמן בדקנו את ההתקדמות שלנו אל מול השעון.
בצהריים עצרנו במסעדה, למרק ועוף בגריל. כבר רכבנו יותר מ-30 קמ, ונשארו עוד 1,400 מטר לטפס. בדיעבד, אולי היינו צריכים להישאר שם ללילה. הרכיבה בצהריים נהייתה קשה, הדרך נהייתה תלולה יותר, קרה יותר, ואנחנו היינו עייפים יותר. למרות הכל, הנוף היה יפה, הנחל הגדול לידנו מרשים, וההרים המושלגים התגלו מידי פעם בין העננים, לצד השמש שהציצה עלינו פעם או פעמיים. נהגי הרכבים שחלפו על פנינו ניענעו את הראש מצד לצד כשהם ראו אותנו. נהננו לטפס כקבוצה ולגלות כמה הכושר שלנו השתפר.
7 ק"מ מהמעבר, ו-500 מטר מתחתיו, בסביבות חמש אחר הצהריים, הרמנו ידיים. הטמפ' היו מתחת לאפס, השעה כבר מאוחרת, ואי-אפשר היה להמשיך. לקח לנו 10 שניות של נסיונות לתפוס טרמפים כדי לשים את האופניים בוואן המסחרי הראשון שראינו. בזמן שהמזגן מתחיל להפשיר אותנו, חלפנו על פני אדריאנו ושטפי שבחרו להמשיך לרכב עד המעבר.
אחרי המעבר היה מקטע ארוך של קרח על הכביש, ותהינו אם זה בכלל אפשרי לרכב שם. מסביב הכל היה לבן לגמרי – הכביש, ההרים, השמיים. אחר-כך הדרך התחילה לרדת, ונכנסנו לעמק שטוח, רחב וגבוה, מוקף הרים מושלגים. קבענו מראש להיפגש עם הזוג השוויצרי בצומת קרובה, אבל בטעות חלפנו על פניה עם הוואן. אז ירדנו ולקחנו עוד טרמפ חזרה. בצומת היו כמה קרונות וקרוואנים ששימשו כבתי קפה לנהגי משאיות, וקיבלנו אישור לישון באחד מהם. בחוץ שלג וקפור ובפנים אח מוסק בפחם דולק ומיד מוגש לנו תה חם.
בהתחלה היינו שם לבד. שלחנו פתק עם אחד הרכבים לעבר השוויצרים, ושמנו את האופניים במקום שאפשר לראות אותם. אבל הזמן עבר והם לא הגיעו. בינתיים בית הקפה התחיל להתמלא בנהגי משאיות שנשברה להם המשאית בדרך. נהג תורכי שמוביל כותנה ובגדים הלוך חזור בין קירגיזסטן לתורכיה שמח לפגוש אותנו. 10 ימים לוקחת לו הנסיעה. הוא טען שהיחסים בין ישראל לבין הפיליפינים מעציבה אותו. תיקנתי אותו. זאת ההתייחסות הראשונה לפוליטיקה ששמענו בטיול. אחר כך התורכי, גיבור גדול, שתה וודקה עם הנהגים הקירגיזיים, ומהר מאוד מצא את עצמו מקיא בחוץ בשלג. הוזמנו להמון כוסות של וודקה, ולחדר הקטן נוספו נהגים מטג'יקיסטן, רוסיה וקזחסטן, ונסקרו כל מדינות ערב אותן הנהגים חוצים באופן קבוע ואנחנו חולמים על לטייל בהן. באיזשהו שלב כל אחד הציג את עצמו והמדינה שממנו הגיע, והצענו שנחתום על הסכמי שלום בין המדינות.
תפסנו פינה מרוחקת בבית הקפה והלכנו לישון. מריה המארחת הוסיפה פחם לתנור. תוך כמה דקות אי אפשר היה לנשום מרוב חום, והיא פתחה את הדלת. עדיין היה חם. דאגנו לשטפי ואדריאנו. חשבנו שהם ישנים אצל פועלי הכביש בראש מעבר ההרים.
***
בבוקר הופיעו שמיים כחולים. אחרי פרידה מרגשת מהתורכי, והבטחה להתחבר איתו בפייסבוק, יצאנו לדרך. התוכנית הייתה לרכב בעמק עד תחילת מעבר ההרים השני שמפריד בינינו לבישקק. הרכיבה הייתה מדהימה, והעמק היפה הצדיק את הטיפוס. הנוף נהיה פסטורלי ומרשים, מרבדים של עשב זהוב, מורדות מתגלשים בגוונים שונים של חום, והרים מושלגים. כל כמה דקות עצרנו לצלם, ונהננו בטירוף. בדקנו מיילים, והסתבר שהשוויצרים הגיעו ברכיבה לפס הקודם. אבל היה כבר חושך, והצעה של נהג משאית לתת להם טרמפ לבישקק נענתה בהסכמה.
אחר הצהריים הגענו לבסיס הטיפוס של המעבר הרים הבא, שעולה למנהרה בגובה 3100 מ'. כבר נהיה מאוחר מידי להמשיך לרכב, ורצינו להתמקם ללילה. כמו ביום הקודם, גם כאן כמה קרונות, דוכנים של כדורי גבינה ודבש. אבל אף אחד לא הסכים לארח אותנו. בכלל. לינה באוהל נשללה מראש בגלל הקור, ופתאום מצאנו את עצמנו תקועים. בלי אפשרות לישון שם, הרכיבה שלנו הסתיימה במפתיע, בפתאומיות. אם עולים כאן על טרמפ, הוא יהיה כבר עד בישקק.
קצת המומים, אחרי כ-20 דק' העלנו את האופניים על משאית, ויצאנו לכיוון העיר. העלייה מסתיימת במה שמכונה בין רוכבי אופניים כ-"מנהרת המוות". שלושה קילומטרים של מנהרה ללא איוורור, מלאה בעשן מכוניות. קרה פעם שרוכבי אופניים מתו בפנים בגלל המחסור בחמצן. אפילו במשאית זה לא היה נעים. אחר כך ירידה ארוכה ומשוגעת למטה, ואז כביש נוראי, פרוורים ועוני מתמשך עד בישקק. חשבנו שנהג המשאית הבין את הבקשה שלנו לקחת אותנו עד הגסטהאוס תמורת תשלום, אבל זה לא קרה. ירדנו במקום אחר בעיר, ואת שארית הדרך עשינו ברכיבה.
***
בתחילת הטיול היינו כמעט לבד בגסטהאוס של אנג'י ונתן. הפעם כמעט ולא היה מקום מרוב רוכבי אופניים. אדריאנו ושטפי היו שם, ביחד עם זוג בריטי שהגיע לכאן על טנדם. הם ממשיכים ביחד לקזחסטן. טורי, בריטית שרוכבת לבד מסביב לכדור, הגיעה אחרינו. היא חצתה את ארצות הברית, יפן, קוריאה, סין, ועכשיו היא פה. פייר ולוסי הגיעו מצרפת על האופניים שלהם. מיכאו יצא מסין וחוזר הביתה לפולין. ארוחות משותפות, החלפת חוויות והרבה בירה קירגיזית. אחוות הרכיבה מורגשת, יש המון נושאי שיחה, בישלנו ארוחות צהריים וערב יחד, והוזמנו לשוויץ אנגליה וצרפת.
המסע שלנו אמנם לא נמשך על פני חודשים, אבל לקח אותנו למקומות מרתקים ומרוחקים. הכרנו מדינה עם נופים מדהימים, ואנשים טובים ומסבירי פנים. שק החוויות שלנו התמלא לחלוטין.
בבישקק החורף הגיע, ומחוץ לחלון נערמים סנטימטרים של שלג.
הגיע הזמן לחזור הביתה.
צריך שניים לטנדם 